שתי כוחות יש לאדם. התחדשות והתיישנות, בכח ההתחדשות האדם מגלה את עצמו מחדש, כישרונות וחלקים חדשים מתגלים בו בין במעשים חדשים ובין בחיי השיגרה. ליתר דיוק בכח ההתחדשות האדם נוכח בחייו, הוא חווה ובונה את חייו.

לעומת זאת שהאדם מרשה לעצמו לנבול, היצר נכנס לחייו ולוקח את כח ההתחדשות להתחדשות מדומה. מסיבה זו שורש החטאים הוא התיישנות, כאשר האדם נכנס לשגרה אפרורית של מצוות אנשים מלומדה ומחיל על עצמו חוק התיישנות, הרי שהיצר מוצא כר נרחב וגדר להתגדר בו, דבר זה מרומז בפסוק: "ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה' אלוקיך להכעיסו"(דברים ד כה).

כבני אדם ההתחדשות והחידוש מושכים אותנו, כח החידוש נטבע בבריאה ככח שהאדם נמשך אליו, באם אין לאדם תחושת התחדשות בקיום התורה והמצוות הרי שהיצר ימשוך אותו למחוזות אפלים שנראים כחדשים ויש בהם התחדשות מדומה, כי כך היא נפש האדם, מחפשת אחר כח החידוש והריגוש.

אדם צריך להיות מודע כי הוא נמשך אל כח הרענן והחדש, ואולי גם לשונה. השונה אולי נראה חדש אך אין בו משמעות ותוחלת לאחר זמן מועט. לעומת זאת ויש התחדשות שגורמות לאדם לשמור על עצמו חיוני, רענן, צעיר ברוחו כלשון הפסוק "כי נער ישראל וָאֹהֲבֵהוּ".(הושע יא. א.)

בעוד ראש השנה החל בא' בתשרי הוא ראש השנה המסמל על מחזור נוסף של שנה, ועל כן כשמו כן הוא 'ראש השנה' מלשון 'התיישנות' ו'שנתיות'. תחילת שנה שחוזרת על עצמה במחזור נוסף של יחידת זמן, הרי שראש חודש בכלל וראש חודש ניסן בפרט כראש חדשים וכראשון לחודשי השנה הוא מלשון 'התחדשות', כזאת שנותנות לאדם יכולת להמציא את עצמו מחדש על ידי החיבור אל התחדשות הזמן והבריאה בבא האביב, ובחיבור אל לידת ותחיית האומה היהודית.

חודש ניסן הוא גם כן חודש החירות, חרות אמתית היא להמציא את עצמך מחדש, לא להיות כבול לגבולות החומר ולחוקיו, פתיחת מעיינות חדשים של תורה ויראת שמים גורמים לתנועה חדשה של הרגש לזרום בעורקי הנפש ולמנוע כניסה למצב קיום המצוות של 'מצוות אנשים מלומדה'.

מסיבה זו הקמת המשכן אירעה בא' בניסן. המשכן מלמד אותנו כיצד להנכיח את חיי הרוח ועבודת ה' בפרטים הכי קטנים בכלי המעשה: בניית כלים גדולים וקטנים, בדיוק המשקל, באומנות המחשבה, בחכמת הלב, בשאיפה לשלמות, ובעבודת המקדש של הקרבת קורבנות קבועים-קרבן התמיד. אך יחד עם זאת קורבנות ראש חודש ומועדי השנה.

החיבור לתורת ישראל גורם לנביעה מתמדת של חיות וכח חיונית רב, בכל גיל ולכל אדם. רבים מגדולי ישראל זכו להרביץ תורה ברבים דווקא בסוף חייהם, עת מנהג העולם לפרוש לגמרי מהחיים הציבוריים ומעשיה ועבודה, אך עמלי התורה ניצלו כל רגע בחייהם ושאבו כח ממעיינות הנצח ללא שימת לב למגבלות הגוף והגיל, וכך גם בסוף חייהם יחד עם כל התורה שצברו מיום עומדים על דעתם, הריהבו עוז בנפשם להגביר חיליים לתורה, נדמה כי לכך נתכוונה דברי הגמרא: רבי עקיבא אומר למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו שנא' בבקר זרע את זרעך וגו'(יבמות סב:).

גם אם יש מגבלות שכביכול נראות נכונות וצודקות, גם אם יש טצדקי לעצלנות דחייה והדחקה, אסור בשום אופן שהם לתת להם נחלה לאורך זמן, כעת בראש השנה לחדשנות, הגיע הזמן להתנער מהם, ולהמציא את עצמנו מחדש.

חודש טוב ומבורך.

מבוסס על פי משנתו של הרש"ר הירש.